Ta pesem bo poezija drugega stoletja, nič drugačnega od tega.
Ta pesem bo varno počivala pod kupi besed, vse dokler
med zadnjimi zrni peska peščene ure
kot ladja v steklenici ne bo videti kot tale pesem:
Pesem, ki bo govorila o nedolžnosti. In običajna bitja, ki jih je navidezno
premetal čas, ji bodo kot zamujajoči bogovi
prisluhnila brez vsakršnega razloga, ki ga tam že prej ni bilo,
usločenega hrbta kot pri kači
med ropotijo; in več ne bo kam
od nje pohiteti in tudi konca ne bo imela,
ki bo drugačen od začetka. Ne bo bogata
in ne bo revna. Ne bo se ji več zdelo obljubljati
in izpolnjevati ali uresničevati lastnih besed
in jih ne prihraniti ali od tu tja odpluti.
Ta pesem, če ti bo kaj povedala, ti ne bo rekla
muza, draga, in ne bo spala s tabo kot so njeni očetje;
in če zate, ki si moški – ne bo šla na kolena in ne bo iztrebljala, se ne bo ličila
in ne bo slačila svojih besed in svojega mesa, ker nima, ker nima
nič. Morda jo bom zdaj semkaj poklical, slabo pesem
stoletja; tule, bolna od zdravja komajda hodi,
vleče noge po židkem toku misli v času
ali pa se ustavi, da pregleda papirje in zalogo vsakdanjosti
z rimami računov. Inventar: rože in spenjači,
trupla (ja, kar brez strahu), visoki kozarci. Po sponkah –
tudi metulji in mnoge sledi in preostali žeblji in police
za trditve učene kritike in tudi kar tako za zabavo, zobje
nasproti zob v brezsramju nasmehov kameleona, ki ne ve,
da so njegove barve že postale pregovor. Ali pa v nerazumljivi mirnosti
poskusiti nekoga drugega srečo v igrah
sem ter tja, ki nimajo nobenega smisla, razen, recimo,
malo zabave, katere vrednost je vrsta. Razmaži oranžno na modro
večernega neba: zdaj nanesi majhen oblak. Povzpni se
nanj, poglej navzdol: morje morja, pesek peska.
Ali pa prsti: deset črvov razčlenjenih členkov
se giblje z nerazložljivim čarom. Zdaj kotalijo
kroglo poškodovane, čudovite, mesene okroglosti. Več kot to,
dovoljeno ti je reči besedo (to je sadež, imenuje se
breskev). In te besede imajo okus, poln okusa
obstoja z zvokom, ki z občudovanjem spremlja njegov videz
in ne z loputanjem misli. In to je pesem:
poje, recimo, katranu, ki se prime stopala na plaži,
plastičnim steklenicam, svojim besedam. Ona
samo gleda: črno na belem, prozorno ali zrnato.
Ni nič manj gola od tebe. Niti bolj. Samo s to točnostjo,
ki nima mere, razen v primerjavi z oblinami psice,
loncem ciklam ali pa dlako na držalu pri kadi.
Bitja, ki so tu, nočejo vedeti. Bitja,
ki so tam, ki si samo želijo, ona so trenutno možnost
biti bitja, ki so tu, biti ta starodavnost,
ki nima drugega reči, kot jaz, jaz, brez meje,
brez tebe. Kanaanski pes leži na stopnici v soncu
popoldne in ne loči sebe od muh.
Prevod: Klemen Jelinčič Boeta
הַשִּׁיר הַזֶּה יִהְיֶה שִׁירָהּ שֶׁל מֵאָה אַחֶרֶת, לֹא שׁוֹנָה מִזּוֹ.
הַשִּׁיר הַזֶּה יֻצְפַּן לָבֶטַח מִתַּחַת לְעִיֵּי מִלִּים, עַד שֶׁ
בֵּין גַּרְגְּרֵי הַחוֹל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל שְׁעוֹן הַזְּמַן
כְּמוֹ אֳנִיָּה בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק, הוּא יֵרָאֶה, הַשִּׁיר הַזֶּה:
הַשִּׁיר שֶׁיְּדַבֵּר עַל תֹּם. וּסְתָם בְּרִיּוֹת שֶׁכִּבְיָכוֹל
הַזְּמַן גְּרָמָן, כְּמוֹ אֵלִים מְבוֹשְׁשִׁים
יַקְשִׁיבוּ לוֹ בְּלִי שׁוּם סִבָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה גַּם קֹדֶם,
זוֹקְפִים גֵּוָם כְּמוֹ נְחָשִׁים
מִבֵּין הַגְּרוּטָאוֹת; וְלֹא יִהְיֶה לְאָן עוֹד
לְמַהֵר מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ סוֹף
שׁוֹנֶה מֵרֵאשִׁיתוֹ. הוּא לֹא יִהְיֶה עָשִׁיר
וְלֹא יִהְיֶה עָנִי. הוּא לֹא יִטְרַח עוֹד לְהַבְטִיחַ
וּלְקַיֵּם אוֹ לְבַצֵּעַ אֶת דְּבָרָיו שֶׁלּוֹ,
וְלֹא לַחֲסֹךְ, אוֹ לְהַפְלִיג אֶל שָׁם מִכָּאן.
הַשִּׁיר הַזֶּה, אִם יְדַבֵּר אֵלַיִךְ לֹא יִקְרָא לָךְ
מוּזָה מֹתֶק, וְלֹא יִשְׁכַּב אִתָּךְ כְּמוֹ אֲבוֹתָיו;
אוֹ אִם אֵלֶיךָ - לֹא יִכְרַע וְלֹא יַדְבִּיר, לֹא יִתְאַפֵּר
וְלֹא יִפְשֹׁט מִלָּיו וּבְשָׂרוֹ, כִּי אֵין לוֹ אֵין לוֹ
מָה. אוּלַי עַכְשָׁו אֶקְרָא לוֹ הֵנָּה, לַשִּׁיר הָרַע
שֶׁל הַמֵּאָה; הִנֵּה, חוֹלֵה בְּרִיאוּת הוּא מְהַלֵּךְ בְּקֹשִי
גּוֹרֵר רַגְלָיו בַּזֶּרֶם הַצָּמִיג שֶׁל מַחְשְׁבוֹת הַזְּמַן
אוֹ נֶעֱצָר לְבֶדֶק נְיָרוֹת וְלִסְפִירַת מְלַאי זוּטוֹתָיו
בַּחֲרוּזֵי חֶשְׁבּוֹן. הָאִינְוֶנְטָר: פְּרָחִים וּמְהַדְּקֵי סִכּוֹת,
גְּוִיּוֹת (כֵּן, אַל חֲשָׁשׁ), כּוֹסוֹת גְּבוֹהוֹת. אַחֲרֵי סִכּוֹת -
גַּם פַּרְפָּרִים, וַעֲקֵבוֹת רַבִּים וּשְׁאָר וַוִּים וּמַדָּפִים
לְטַעֲנוֹת בִּקֹּרֶת מְלֻמֶּדֶת, וְגַם סְתָם כָּךְ לְהִשְׁתַּטּוֹת, שִׁנַּיִם
מוּל שִׁנַּיִם, בְּהֶפְקֵרוּת שֶׁל חִיּוּכֵי זִקִּית שֶׁלֹּא יוֹדַעַת
שֶׁצְּבָעֶיהָ כְּבָר הָפְכוּ מָשָׁל. אוֹ בְּשַׁלְוָה בִּלְתִּי מוּבֶנֶת
לְנַסּוֹת אֶת מַזָּלוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר בְּמִשְׂחֲקֵי
הָלוֹךְ וָשׁוֹב שֶׁאֵין בָּהֶם תַּכְלִית מִלְּבַד, נֹאמַר,
קְצָת שַׁעֲשׁוּעַ שֶׁאָרְכּוֹ שׁוּרָה. מְרַח כָּתֹם עַל כְּחֹל
שְׁמֵי עֶרֶב: עַכְשָׁו סַיֵּד עָנָן קָטָן. עֲלֵה
עָלָיו, רְאֵה מִתַּחַת: יָם שֶׁל יָם, חוֹל שֶׁל חוֹל.
אוֹ אֶצְבָּעוֹת: עֶשֶׂר תּוֹלָעִים פְּרוּקוֹת פְּרָקִים
מִתְנוֹעֲעוֹת בְּקֶסֶם לֹא מֻסְבָּר. עַכְשָׁו הֵן סוֹבְבוֹת
כַּדּוּר שֶׁעִגּוּלוֹ פָּגוּם, נִפְלָא, בְּשָׂרִי. יוֹתֵר מִזֶּה
מֻתָּר לְךָ לוֹמַר דָּבָר (זֶה פְּרִי, קוֹרְאִים לוֹ
אֲפַרְסֵק). וְהַמִּלִּים הָאֵלֶּה טַעֲמָן מָלֵא בְּטַעַם שֶׁל
יֶשְׁנוֹ, בַּצְּלִיל שֶׁמְּלַוֶּה אֶת הַמַּרְאֶה בְּהִשְׁתָּאוּת,
וְלֹא בְּקוֹל טְרִיקַת הַמַּחְשָׁבָה. וְזֶה הַשִּׁיר:
הוּא שָׁר, נַגִּיד, לַזֶּפֶת שֶׁדָּבְקָה בְּכַף הָרֶגֶל עַל הַחוֹף,
לְבַקְבּוּקִים שֶׁל פְּלַסְטִיק, לְמִלּוֹתָיו שֶׁלּוֹ. הוּא
רַק רוֹאֶה: שָׁחוֹר עַל גַּב לָבָן, שָׁקוּף, אוֹ גַּרְגְּרִי.
הוּא לֹא עָרֹם פָּחוֹת מִמְּךָ. גַּם לֹא יוֹתֵר. רַק בַּדִּיּוּק הַזֶּה
שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם שִׁעוּר, אֶלָּא כְּנֶגֶד חַמּוּקֵי כַּלְבָּה,
עָצִיץ שֶׁל רַקָּפוֹת, אוֹ שַׂעֲרָה עַל מַעֲקֵה אַמְבָּט.
הַיְצוּרִים שֶׁכָּאן אֵינָם רוֹצִים לָדַעַת. הַיְצוּרִים
שֶׁשָּׁם, שֶׁרַק רוֹצִים, הֵם אֶפְשָׁרוּת לְפִי שָׁעָה
לִהְיוֹת הַיְצוּרִים שֶׁכָּאן, לִהְיוֹת הָעַתִּיקוּת הַזֹּאת,
שֶׁאֵין לָהּ מַה לּוֹמַר אֶלָּא אֲנִי, אֲנִי, בְּלִי גְּבוּל
בְּלִי אַתָּה. כֶּלֶב כְּנַעֲנִי רוֹבֵץ עַל מַדְרֵגָה בַּשֶּׁמֶשׁ
אַחַר הַצָּהֳרַיִם, וְלֹא מַבְדִּיל עַצְמוֹ מִן הַזְּבוּבִים.
